הציווי "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך"" מתפרש בשני אופנים:
כבד את הוריך וחייך יתארכו; מי שכיבד את הוריו חייו יתארכו.
כבד את הוריך ויהיו לך ימים ארוכים כלומר תספיק יותר.
מצווה זו מתחלקת לשני חלקים:
החלק החיובי-עשייתי של כיבוד ההורים, לעשות פעולות שמכבדות אותם:
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ" (דברים ה' ט"ז).
חלק ה"לא תעשה" המורה להתייחס אליהם ביראת כבוד ולא לעבור על דברם:
"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ג').
בחוק המקראי היה מוטל עונש מוות על בן שמקלל את הוריו (ויקרא כ', ט') או מכה אותם (שמות כ"א, ט"ו). כמו כן, במקרא ישנו המושג בן סורר ומורה שמתואר כצעיר פורק עול "שזולל וסובא" (ספר דברים כ"א, י"ח-כ"א) והוא אבטיפוס לאדם שעובר על מצווה בסיסית זו, של כיבוד אב ואם, ולפי החוק המקראי עונשו היה מוות.
על פי חז"ל, חובת כיבוד ההורים הוסמכה לחובת כיבוד האלוהים - "הוקש כבוד אב לכבוד המקום".
המשנה (מסכת כריתות ו' ט') קובעת סדר עדיפויות בין ההורים, מבחינת מעמדם במשפחה, במקרה של התנגשות בין כבודם ורצונותיהם. לפי המשנה מעמדו של האב קודם למעמדה של האם וכבודו קודם לכבודה:
האב קודם לאם בכל מקום; יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם--תלמוד לומר "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג), מלמד ששניהם שקולין. אבל אמרו חכמים, האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואימו חייבין בכבוד אביו.
פשוטו של מקרא משווה בין כבוד האם לכבוד האב. הרמב"ם, במשנה תורה, הלכות ממרים הבין את פשט הפסוק: "הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא -- ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא".
למרות זאת הכריעו חכמי המשנה, כי אם האב והאם נשואים, קודם כבודו של האב לכבודה של האם. הם נימקו זאת בכך "שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך" (ברייתא, מובאת בתלמוד מסכת קידושין ל"א א'). היו חוקרים שטענו, שהכרעה זאת הוכתבה על ידי המציאות החברתית בעולמם של חכמי המשנה, אז היה מעמדה של האשה נחות בהרבה ממעמדו של גבר.[1] אך כאמור, התלמוד קובע מפורשות כי אם ההורים גרושים אין כל הבדל בין חובת כיבוד האב לחובת כיבוד האם, ורק אם הם נשואים קודמת חובת כיבוד האב, מכיוון שגם האם חייבת בכבודו של בעלה - האב.
המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) לכבד את הוריו (לא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי וכו') ולא לגרום להם צער כמו גם לטפל בהם לעת זקנה - לזון אותם, לדאוג לרווחתם, לסעוד אותם במידת הצורך ולאחר פטירתם להביא אותם לקבר ישראל.
לפי דעת רוב הפוסקים, אין כיבוד ההורים מחייב את הילד לציית להם בעניינים שאינם קשורים לכבודם ואין מוטלת עליו חובה לנהוג בענייניו הפרטיים לפי הוראתם.
מצוות כיבוד הורים היא אחת המצוות היחידות ששכרן כתוב וידוע - אריכות ימים. עם זאת, התלמוד משנה את פשטו של הכתוב: "למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך", דהיינו בעולם הבא.
את המצווה משלימים מצוות ואיסורים נוספים כמו מצוות מורא אב ואם ואיסור קילול אב ואם (שעונשו מוות).
שורשי המצווה הם, לפי הרמב"ם, בהכרת התודה שכל ילד צריך להרגיש כלפי הוריו על הבאתו לעולם (על פי היהדות בתהליך הלידה שותפים האב, האם והקב"ה) ועל גידולו.
בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ישנם דיונים רבים בהקשר לכיבוד הורים, הן הלכתיים והן אגדתיים-מוסריים. אחד המפורסמים שבהם הוא סיפור דמא בן נתינה.
גם בחוקי חמורבי ניתן למצוא התייחסות למצוות כיבוד אב ואם, אך שם העונש חמור פחות מאשר במקרא: "בן כי יכה את אביו, הם את ידיו יקצצו" (סעיף 195) ואילו במקרא דינו מוות.
מגישים: ערן פרבר, דניאל סקודרה, רז להב, גל קצב
